אל חלאו

ציור שמן על בד של ג׳ון סינגר סרג׳נט.

יצירת המופת מעוררת החושים הזו של סרג׳נט מ1882, היא אחת מהיצירות הגדולות ביותר שלו (232/348 ס״מ) והיא ללא ספק מהווה את אחד משיאי הקריירה של הצייר שנחשב בעיני רבים לצייר הטוב ביותר של תקופתו.

סרג׳נט נולד בפירנצה להורים אמריקאים ששהו שם מספר שנים. את שנות הילדות שלו הוא בילה בנדודים בין ערים שונות באירופה, למד אומנות באופן עצמאי ואצל מורים (בעידוד אמו בעיקר, שהייתה אמנית חובבת) ואף רכש לעצמו מספר שפות אירופאיות.

סרג׳נט התחבר מאוד לאומנות אירופאית קלאסית ולאמנים ספרדיים בפרט. את ספרד הוא פקד 7 פעמים לאורך חייו, והביקור הראשון שלו שם בבגרותו היה זה שהביא אותו בסופו של דבר ליצור את ׳אל חלאו׳. סגנון הציור המשוחרר, לכאורה, של סרג׳נט עלול להטעות אותנו ולגרום לנו לחשוב שזה ציור ספונטני שצויר בזמן קצר. משיכות המכחול הניכרות בחלקים נרחבים של הציור מאפיינות מאוד את סגנונו של סרג׳נט אך הן הרבה יותר מחושבות משניתן לשער. את הציור הוא תכנן במשך כשנה, הוא יצר עבורו אינספור רישומים מוקדמים, סקיצות וציורים קטנים יותר, שהיוו עבורו מחקר ותרגול לקראת המאסטרפיס הזה שצויר לאחר ששב לפריז אחרי מספר חודשים בספרד ובצפון אפריקה.

הציור תופס בצורה פנומנלית רגע ריקוד סוער של פלמנקו, וכמעט שאפשר לשמוע את המתרחש בו. הרקדנית בתנועה סוחפת מרימה את שמלתה לצלילי הנגנים והזמר היושבים משמאל ולתשואות הרקדניות הנוספות הממתינות לתורן היושבות מימין. סרג׳נט כאמור מאוד הושפע מאמנים ספרדיים ענקיים כמו ולאסקז וניכר לעין שהוא, בדומה לו, מצייר בפלטה יחסית מצומצמת של גווני חום/אפור, למעט כמה רגעים כרומטיים נדירים, כמו הכתום העז של התפוז, היושב לו בדד לצד הנגנים על אחד הכיסאות, כמו ציור קטן של טבע דומם בכלל ההמולה הרועשת (כנראה רפרור ללימונים של אדוארד מאנה), האדום והסגול בשמלות של הרקדניות מימין וטורקיז בשרוולי השמלה של הרקדנית הראשית. התאורה הדרמטית גורמת לשמלה של הרקדנית לבהוק בלבן בעוד על הקיר צללים גדולים מעידים כי האור מגיע מלמטה. סרג׳נט לא חשש להעיז ולמתוח את גבולות הסגנון שלו והציור לעיתים נדמה כספק אימפרסיוניסטי, אם למשל מסתכלים על הגיטרות התלויות על הקיר, שאחת מהן מצוירת ברמיזה קלה בלבד.

החדר עצמו נראה אינטימי יחסית ולא נראה כאילו מדובר בבמה גדולה של הופעה אלא לכל היותר במועדון קטן שכונתי שבו המקומיים באים לשמוח ולהתפרק. אף אחת מהמדמויות אינה מסתכלת על הצופה ונראה שכולן מתמסרות לחוויה המכוננת של הג׳אם המוסיקלי שהרימו שם. סרג׳נט רצה להראות, שבניגוד לציורים גדולים, העוסקים ״בנושאים גדולים״ כמו אפוס היסטורי, תנכי וכיוב, אפשר גם להקדיש ציור גדול לרגעים יומיומיים שאם רק מתעכבים עליהם מבינים שיש להם את הגדולה שלהם.