ספינת העבדים

ציור שמן על בד של ויליאם טרנר.

שמו המלא של הציור הוא "סוחרי עבדים משליכים מהסיפון את המתים והגוססים, טייפון מתקרב".

במבט ראשון ומרחוק, לא ניתן לראות קשר ברור בין שמו המלא של הציור למה שקורה על הבד. הצופה הפזיז שיחלוף על פני הציור עלול לדמיין שמדובר בנוף ימי אקספרסיבי שמתמקד בתיאור שקיעה (או זריחה) בים, אך ככל שנבהה בציור ונתמקד בחלק התחתון שלו, נבין את גודל הטרגדיה.

הציור מבוסס בעיקר על מקרה הטבח בספינת העבדים זונג, 60 שנה לפני שהוצג הציור המדובר ב1840. במאה ה18, היה נהוג לבטח את העבדים, כמו כל "סחורה" אחרת, אך במקרה של מוות של עבד לא היה מקבל בעליו החוקי פיצוי, אלא אם "אבד בים", לכן היה נוהג להפטר מעבדים בספינות הנושאות אותן, בעיקר אם נקלעו למצוקה של חוסר במזון או במים. מהספינה הושלכו 132 עבדים שחIרים שסבלו ממחלות או מתת תזונה, לפי החלטת הקפטן, כדי להימנע "מפגיעה בסחורה החיונית" (שאר העבדים בספינה).

בניגוד לנהוג בציור הקלאסי, טרנר, חבר נכבד בזרם הרומנטי, כמעט ולא משתמש בקווים כדי לתאר את המתרחש, הציור עמוס במשיכות מכחול גסות וסוערות, שמסייעות בהעברת האווירה הסוערת, המשקפת הן את הסערה המתחוללת בים וגם את סערת הרגשות של טרנר בעקבות הטבח הנוראי והמסחר בעבדים בכלל. זאת למרות, ואולי בגלל, שעבר הכשרה של רישום אדריכלי בצעירותו.

באופק השמש השוקעת צובעת את השמים בכתומים וצהובים, (ואולי משקפת את שקיעתו של המין האנושי שאיבד צלם אנוש) והם משתלבים בהשתקפות על המים באופן שקשה להבחין איפה עובר קו הגבול בינהם. טרנר בודק וחוקר בציוריו את התאוריות שהתפתחו במאות שקדמו לו, כמו זו של ניוטון שגילה את הספקטרום של הצבעים המרכיבים את האור הלבן והחוקרים שסתרו את מסקנותיו, כמו תומאס יאנג ויוהאן גתה, שמצאו התנהגות שונה של הצבעים המרכיבים את האור הלבן.

ספינת העבדים מתרחקת באופק אל תוך הסערה, ואולי גם בכך תחווה את עונשה (למרות שבמציאות הספינה חזרה לנמלה בשלום) כפי שמייחל לו טרנר.

בחלק התחתון מתרחשת הזוועה האמיתית – יצורים ימיים רבים מכרסמים ונושכים בגופות וחלקי גופות של העבדים שהושלכו מהספינה, שלשלאות שנועדו לקשור את העבדים מבצבצות מדי פעם מהמים ואדום מכסה חלק לא מבוטל מהאיזור. גם הטבע, כמו סוחרי העבדים, אינו יודע רחמים, כך גורסים הרומנטיים.

אסיים בשני ציטוטים הקשורים לציור, אחד של התובע הכללי הדן במקרה של ספינת העבדים (לאחר שחברת הביטוח סרבה לשלם, כיוון שטענה שהעבדים לא "אבדו" אלא הושלכו באופן יזום):

"מה היא טענה זו על כי בני אדם הוטלו אל המים? זהו מקרה של מטען וסחורה. שחןרים הם סחורה ורכוש ולא ניתן להתייחס אליהם כאל בני אדם". ג'ון לי, 1781.

הציטוט השני הוא חלק מציטוט שהיה בלתי נפרד מהיצירה של טרנר, והוא ציטוט של האמן עצמו:

"תקווה, תקווה מוטעית, איפה השוק (market) שלך כעת?". טרנר, 1840.

בציור הסממן היחיד לתקווה היא הפינה הימנית העליונה של מבצבצים השמיים הכחולים.